אישה שלא עוצרת

"תפקידו של מעצב הפנים הוא לנווט את ספינת החלומות לחוף מבטחים".

ברברה ברזין לא עושה חיים קלים לאף אחד, גם לא לעצמה. אחרי ארבעה עשורים של עשיה מתמדת האש מוסיפה לבעור בה, לשונה מושחזת מאי פעם והיא אינה מפחדת לצאת כנגד כל מה שמריח מפוליטיקלי קורקט. היא חתומה על אלפי פרויקטים ומבית הספר שייסדה יצאו מאות בוגרים, מרביתם בסבב ב' לחייהם שמהווים היום את חוד החנית בתחום, אך גם הם מעידים שקל זה לא היה.

 

ברברה ברזין, צילום גיא הכט

 

גם אלה שצלחו קריירה ענפה כעורכי דין, רופאים ומנהלי ארגונים גדולים נתפסו לא אחת הלומים במסדרונות הסטודיו במרכז תל-אביב אחרי שזאת בחרה להציב בפניהם מראה, לעתים לא פשוטה לעיכול. בדיעבד גם הם מעידים שאותה דיספלינה נוקשה היא דרך איכותית לצאת נחושים ולשלוט ברזי המקצוע בבטחה.

 

תכנון ועיצוב ברברה ברזין, צילום תומר בלילתי ועומרי אדר

 

בתחילת שנות ה-80, אחרי מסלול לימודים בבית הספר הפרטי "הסדנא", אותו סיימה כבוגרת הראשונה והמצטיינת יצאה לשוק העבודה.

"יצאתי מצוידת בתיק עבודות, מלאה באמביציה, אבל מהר מאוד המציאות טפחה על פני, כאשר פעם אחר פעם אותה שאלה שכל בוגר אקדמיה חרד ממנה, 'יש לך ניסיון?' עלתה. ואז זה היכה בי, טרחתי ועבדתי לילות כימים, אבא שלי שילם הון עתק לבית ספר פרטי, וכשסיימתי סוף סוף והגעתי לראיונות עבודה, הסתכלו עלי בבוז והראו לי את הדלת". היא משחזרת.

 

ברברה ברזין במרכז, צילום חיים אפריאט

 

"זה הרגע בו הבנתי שיש תקלה בסיסטמה. הרגשתי מרומה ומתוסכלת, חשתי שהונו אותי. אבא שלי עבד כל כך קשה רק כדי שהבת שלו תלמד ותצא עם מקצוע ביד, ועכשיו אני מגלה שכל העבודה הקשה, הזמן והכסף, בעצם שווים כקליפת השום כיוון שאין לי את הניסיון הנדרש.

לכן אני תמיד אומרת, שבית הספר שלי הוקם לא מתוך אידאולוגיה אלא מתוך כעס ואכזבה על השיטה האקדמית, שלא מספקת מענה ראוי לבוגרים שנפלטים לשוק העבודה. אני גם לא מתביישת לומר שמי שרוצה לרכוש מקצוע, לא צריך ללמוד באוניברסיטה.

האקדמיה לא מתעסקת במקצוע, היא מרחיבה דעת, מעשירה ומעמיקה, אבל היא לא נותנת מקצוע ביד ואגב, זה גם לא נכלל באגנ'דה שלה מלכתחילה".

 

 

בוגרת סטודיו, בטי יעקובסון- צילום שירן כרמל

 

בסופו של דבר התקבלה למשרדם של עדה ורם כרמי, מבכירי האדריכלים בישראל האמונים גם על תכנון בית המשפט העליון בירושלים, טרמינל 3 בנתב"ג ובית הבימה: "הם המנטורים הגדולים שלי עד היום", היא מספרת בעיניים נוצצות. "דרכם למדתי את המקצוע, הם אלו שהבעירו בי את התשוקה אליו והמחישו לי כמה כוח יש לארכיטקטורה להשפיע על נדבכי שונים בחייו של אדם.

עדה בת 86 ועדיין בשיא כוחה. אני מעריצה את האדמה שהיא דורכת עליה, היא לימדה אותי את השיעור החשוב בחיי, לא לוותר, לא להרפות עד שאני משיגה בדיוק את המטרה שאני רואה לנגד עיני".

 

בוגרת הסטודיו שרון רואש, צילום תמר אלמוג

 

אחרי מספר שנים תחת חסותם של צמד הענקים, נולדה בתה, אז גמלה בליבה החלטה לצאת לדרך עצמאית.

"נכנסתי למערבולת, ונפלתי בכל מהמורה אפשרית" היא מספרת. "יצאתי לשוק העבודה בלי מושג ירוק לגבי הדברים הכי בסיסיים: איך נראה חוזה עבודה, איך לתמחר את העבודה שלי ואיך להתנהל מול קבלן. כתבתי חוזים קלוקלים, ואיפה שאפשר לפול- נפלתי. כאם חד הורית לא הייתה לי אפשרות אחרת. הבנתי שאני צריכה ללכת על זה בכל הכוח, ובסופו של דבר הצלחתי להבקיע את החומה".

 

 

בוגרת הסטודיו שירה יצחקי- צילום אביב קורט

 

את בית הספר הקימה מתוך הבנה שלימודי עיצוב פנים לא יכולים שלא להתחבר לניסיון בפועל.

"אני מלמדת מקצוע שיש בו סיפוק והגשמה ושנת הלימודים השניה עוסקת בפרקטיקה במהלכה הסטאז'רים עובדים על פרויקטים אמיתיים", היא מסבירה. "לביה"ס שלי יש אג'נדה אחת- והיא לספק מקצוע. מרבית מהבוגרים שיוצא, נחטפים וזה מרחיב את ליבי.

למרות שמנסים לצייר אותו כמקצוע רומנטי, עיצוב פנים הוא עולם עסקי קשוח, שצריך לדעת לדבר בשפתו ולהתנהל בו בבטחון. לכן קבלת כלים ועבודה על פי נהלי עבודה מוגדרים כבר בתום הלימודים הם קריטיים. לקוחות מחפשים בעל מקצוע שאפשר יהיה לסמוך עליו, שיהיה מקצועי ומיומן, שיוכל לנווט את ספינת החלומות עמוסת התקציב הזאת לחוף מבטחים".

 

 

ליבו הפועם של הסטודיו של ברברה ברזין, צילום גיא הכט

 

אותו חוסן עליו מדברת ברזין הוא בדיוק הסיבה שרבים מהבוגרים המצליחים ביותר של בית הספר הם בני ה-50 וה-60, אלו שהגיעו להגשים חלום נושן אחרי קריירה ענפה.

לאורך השנים עברו בבית הספר מנכ"לים, רופאים, מהנדסים, אנשי הייטק וגם רופאים. "יש בגילאים האלה משהו מופלא ויכולות שלשום בן או בת 20 מלאי אמביציה ככל שיהיו, פשוט אין בשלב זה של חייהם". היא מסבירה. "יש כ"כ הרבה דוגמאות לבני 60, עתירי ניסיון חיים שלא יסולא בפז ויכולות למידה פנטסטיות שמצליחים ובגדול. הם מבינים כיצד החיים זורמים, בקיאים באינטראקציות ובאופן בו אנשים מתנהלים במרחבים ועל זה בדיוק המקצוע הזה מבוסס,  לא על צבע הכרית או הטקסטורה של האי במטבח, זה מגיע בשלב יותר מאוחר".

 

בסופו של דבר את מלמדת את אותם תכנים כבר 20 שנה. לא התעייפת?

מה שמחזיק אותי זה ההצלחות. לראות את החוסן שהם יוצאים איתו. אדם שמלמד כ"כ הרבה שנים בכזאת אינטנסיביות צריך ממש לאהוב ולהאמין בתלמידים. החוכמה היא להתעסק בעיקר ולא בתפל, לטעת בהם ביטחון ואמונה בעצמם להותיר אותם גמישים וורסטילים ולתחזק את האמונה הלהט והתשוקה- שלהם ושלי.  אנשים מהזן שלי לא יוצאים לפנסיה. אני מקווה ליצור עד הדקה האחרונה ולמות על פיגום או על שולחן השרטוט ולא בשום מקום אחר.

 

ברזין לא חסה על העיצוב ישראלי: "עם כל ההתייפייפות, רובו של עם ישראל מתגורר בדירות ולא בוילות, והצפי לשנת 2050 הוא ש-90% מתושבי העולם יגורו בערים. האורבניות משתלטת וצריך להבין ולהערך לזה". היא מסבירה. "רוב הדירות מתוכננות ברשלנות פושעת, בחוסר הבנה של צרכי המשפחה וברהבתנות של נובורשים. בפועל החיבורים הללו יוצרים שכונות נוראית וערים מכוערות. אין כאן תרבות נכונה של דיור.

 

אני מסתובבת בערים, רואה פרויקטים חדשים ושואלת את עצמי מי תכנן ואישר אותם ומי הטיפש שרכש. אין חשיבה פרקטית, פונקציונלית, אין הבנה של צרכים, אין מקום לתלות כביסה אז תולים במרפסות, שהופכות מהר מאוד לסלאמס, לסוג של מזבלה. לפני 100 שנים ויותר, האדריכלים היו אלו שהרימו את נס המהפכה החברתית באירופה, הם נקראו שם לדגל, מאז, ב-40 השנים האחרונות הם לא נקראים לשום דגל, הם הפכו לפקידים מודרניים. פקידי העירייה, היזמים והקבלנים מנהלים אותם. אדריכל צריך להיות אדם ורסטילי ולדעת לפנות למגוון קהלים. לייצר עיר יפה זה מכלול טוטאלי, לא מספיק לטפח רק שכונה אחת יפה, זו צריכה להיות תפיסה הוליסטית מקיפה".

 

ולמרות הביקורת, היא שומרת על אופטימיות. "אנחנו מדינה צעירה ולכן קשה לנו עדיין לעצב שפה ותרבות של סגנון, מה שמוביל לפזילה החוצה", היא מסבירה. "זה תהליך טבעי של אומה צעירה שלומדת את השפה שלה. הטעם הישראלי הוא מגוון, סוג של קיבוץ גלויות, בדומה לאופנה ולמטבח הישראלי, וזה גם היופי והעוצמה שלו- רבגוניות ופלורילזם. אנחנו עם של מלקטים שמסתובב הרבה בכל העולם, ואוספים השראות מאמריקה, אירופה, המזרח- סין, יפן וקוריאה. עם זאת יש כאן כמה אדריכלים ומעצבי פנים דגולים, כמו אילן פיבקו, אורלי שרם ועוד רבים וטובים שיושבים היטב בנוף הישראלי ולא מתביישים. הם מחוברים היטב למה שקורה כאן, לחומריות ולתנאים. מציאה של שפה מובהקת היא תהליך, אבל אני מאמינה שאנחנו נגיע לשם, זה רק עניין של זמן."

 

 

 

 

 

.

 

 

 

 

Google+PinterestFacebookTwitterWhatsAppLinkedIn

יצירת קשר

קטגוריות נוספות באתר

אולי יעניין אותך גם?

אורבניות חמה בדירה
טבת אדריכלים
מעצבת מגורי יוקרה
אנט פרומר עיצוב פנים
מערכת קשרים
ישראלביץ אדריכלים
קלאסי ומודרני בבית אחד
הלבשת בתים
השטיח המעוצב
Tollman's מותגי על בינלאומיים

הירשמו לניוזלטר שלנו

רוצה להתעדכן בכל מה שחדש, מיוחד ומלהיב בעיצוב ואדריכלות? הירשם כאן

חפש באתר